ב- 19 בנובמבר 2002 התכנסו בפראג, ביוזמת המפלגה הקומוניסטית הצ'כית, מפלגות ותנועות קומוניסטיות מכל רחבי אירופה וכן מספר מפלגות קומוניסטיות מחוץ ליבשת האירופית, וביניהן הפורום הקומוניסטי הישראלי, שיוצג ע"י החבר ישי קלמנוביץ', חבר המזכירות הארצית. כמו-כן השתתפו בכנס נציגים של תנועות שלום ושל ארגונים בינלאומיים. היה זה כנס התנגדות לוועידת נאט"ו שהתקיימה בפראג יומיים אחר כך. בכנס נאט"ו עמדו על הפרק בין הייתר צירוף מדינות נוספות ממזרח אירופה, וכן שינוי מטרותיה המוצהרות של הברית והקמת כוח תגובה מהירה להתערבות צבאית בכל רחבי העולם.
משתתפי הכנס התריעו מפני הסכנות הכרוכות בהתפתחויות הפוליטיות הגלובאליות ובתפקיד שנטלה על עצמה ברית נאט"ו – בהנהגת ארה"ב – כשוטר של העולם וככופה של "הסדר העולמי החדש". ביקורת חריפה הושמעה כלפי המעורבות הצבאית של ארה"ב ונאט"ו ביוגוסלביה, אפגניסטן, עיראק ומקומות אחרים, בניגוד לאמנות האו"ם ותוך שימוש במועצת הביטחון של האו"ם למטרותיהן של החברות המובילות בנאט"ו. זאת ע"י הכרזה על מטרות למתקפה צבאית בניגוד לעמדת רוב החברות באו"ם, הפרת ריבונותן של מדינות וניצול החסות הבינלאומית של האו"ם למהלכים בלתי חוקיים - דוגמת ההליך המשפטי המתנהל נגד נשיא יוגוסלביה לשעבר סלובודאן מילוסביץ' – וכל זאת לשם הצדקת פשעיהן שלהן.
בעוד שנשמעו קולות (אם כי מועטים ביותר) מקרב משתתפי הוועידה שראו באירופה כוח העשוי לאזן את כוחה של ארה"ב, ואף היו שקראו לשינוי ברית נאט"ו – אך לא לפירוקה – הרי שרבים מנציגי המפלגות הקומוניסטיות שנטלו חלק בוועידה לא רק שתבעו בתוקף לפרק את נאט"ו, אלא שהם גם ביקרו בחריפות את דרך התנהלותו של האיחוד האירופי. מדובר קודם כל במפלגות מאיטליה, יוון, תורכיה, ספרד וגרמניה, שאליהן הצטרף גם נציג הפורום הקומוניסטי הישראלי. באשר לצורך בפירוק ברית נאט"ו היה כמעט קונצנזוס בין משתתפי הכנס – למעט נציג המפלגה הקומוניסטית הצרפתית.
משתתפי הכינוס בירכו את המפלגה הקומוניסטית של בוהמיה ומוראביה על ההישג העצום שהשיגה בבחירות הכלליות האחרונות כאשר הגדילה את כוחה מ- 11% ל- 18.5%, וכן ציינו בחיוב רב את הצלחותיהן של מפלגות קומוניסטית נוספות כמו למשל המפלגה המתחדשת בסלובקיה, ובעיקר את המפלגה הקומוניסטית של מולדאביה, שזכתה בבחירות האחרונות ברוב וחזרה לשלטון.
הכנס, שבו רוב המשתתפות היו מאירופה, דן גם בגיבוש מדיניות שלום אירופית ואישר פה אחד – למעט המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, שסירבה לחתום אפילו על ההצהרה המרוככת שנתקבלה – את הצהרת פראג. מפלגת ההקמה מחדש הקומוניסטית של איטליה, שנמנעה תחילה בהצבעה וביקרה את ההצהרה כפשרנית מדי, צירפה גם היא את אישורה למען האחדות הקומוניסטית. המפלגה הקומוניסטית של בוהמיה ומוראביה נקבעה כמתאמת המשך הפעילות בין חותמות ההצהרה. ההצהרה, שנחתמה תחילה ע"י משתתפות הכנס, נשלחה ואושרה לאחר מכן גם ע"י מפלגות ותנועות אחרות, קומוניסטיות ושאינן קומוניסטיות, כגון המפלגה הקומוניסטית הקנדית, המפלגה הסוציאליסטית של סרביה ואחרות.
הכנס הסתיים בשירת האינטרנציונאל. למחרת צעדו נציגי המפלגות ומשלחות נוספות מרחבי אירופה בהפגנת אלפים במרכז פראג, בה נישאו נאומים ע"י נציגי מפלגות קומוניסטיות ותנועות שלום, לצד נציגים מקומיים.
להלן נוסח ההצהרה המשותפת, ורשימת המפלגות והתנועות שחתמו עליה בכנס:
הצהרת פראג (19.11.2002)
הצדקת קיומה של ברית נאט"ו בידי מייסדיה התבססה תמיד על היותה "ברית הגנתית" אל מול "האיום הסובייטי". זאת למרות שברית נאט"ו הוקמה בשנת 1949, בעוד שברית וארשה הוקמה בשנת 1955. על-פי אותו ההיגיון, חיסולה של ברית המועצות ופירוקה של ברית וארשה צריכים היו להביא לפירוקה של ברית נאט"ו. אך מה שהתרחש הוא ההפך מכך. ברית נאט"ו מתחזקת ולא מתפרקת. בניגוד לאמנת הייסוד שלה, שנחתמה בוושינגטון, נאט"ו נטלה לעצמה באופן רשמי את הזכות להתערב צבאית נגד כל מי שהיא מוצאת לנכון בכל מקום בעולם. מלבד החריגה מקווי היסוד שלה עצמה, יש כאן קריאת תגר על החוק הבינלאומי ונטילת סמכויות שרירותית ממוסדות הקהילייה הבינלאומית – ארגון האומות המאוחדות ומועצת הביטחון שלו.
המלחמה שנוהלה ב- 1999 נגד יוגוסלביה, שהתנהלה בלא מנדט ממועצת הביטחון של האו"ם ותוך הפרות של אמנת האו"ם ושל אמנת ז'נבה, מספקת הוכחה חותכת למדיניות ההתערבות התוקפנית החדשה. מדיניות זו הביאה על אירופה את המלחמה התוקפנית הראשונה מאז 1945. ממשלות המדינות החברות בנאט"ו, וקודם כל ממשלת ארה"ב, הסלימו את המתיחות והציתו מלחמת אזרחים במטרה לפרק את יוגוסלביה. הם נושאים בעיקר האחריות לטרגדיה של הבלקאן. הם משתמשים בטריבונאל בהאג כדי לבוא חשבון עם יריביהם ועם נשיא יוגוסלביה לשעבר, סלובודאן מילוסביץ'.
דוגמה בולטת נוספת היא ההתקפה האנגלו-אמריקאית באפגניסטן, לכאורה כחלק מ"המלחמה בטרור", שהתנהלה בהנהגת ובתמיכת מדינות מסוימות בנאט"ו. ההתקפה נעשתה תוך הפרת עקרונות הומניטאריים בסיסיים ופגעה באוכלוסייה האזרחית ובתשתיות, וכן בחייהם ובזכויותיהם של שבויי מלחמה. גם החילופים הכפויים של אליטות השלטון לא הביאו לפתרונן של הבעיות היסודיות של העם האפגני.
ההכנות למתקפה על עיראק והמאמצים להביא לשינויים גיאו-פוליטיים במזרח התיכון כחלק מאסטרטגיה אמריקאית חדשה של מכת מנע
– כל אלה מהווים ניסיון להתפשטות ולפתרון בעיות כלכליות ופוליטיות בארה"ב על חשבון אומות אחרות.בהשפעתה המכרעת של ארה"ב, נאט"ו נראית בבירור רב מתמיד כברית צבאית-פוליטית אשר תחום עיסוקה חורג מעבר להגנה. היא הופכת כלי כדי לקדם את התפשטותן ואת הגברת השפעתן של המדינות הגדולות ביותר החברות בה. נאט"ו, כמו גם ההתאגדות המכונה "שותפות לשלום", הנם כלי עיקרי להשגת מטרותיה של ארה"ב בעולם, להגברת השפעתה ולקידום האינטרסים שלה ביבשת האירופית. ההגמוניה של ארה"ב בהרכב הצבאי של הברית מתבססת על סמכותם ועל מעמדם המועדפים של מנהיגי ארה"ב ועל שליטתה בכוחות המזוינים, במנגנוני הביטחון והצבא, ב"תעשיית ההגנה" ובטכנולוגיה של מדינות-חברות הקשורות בה. ההרכב הצבאי המשולב של נאט"ו נמצא מעבר לשליטתם – וברגעים קריטיים לא נתון לביקורתם ולשיקוליהם - של גופים לאומיים-ממלכתיים. בעיקר נכון הדבר לגבי חברות באיחוד האירופי ובאו"ם. מסיבות אלו אנו נתנגד למדיניות מכת המנע וליצירת הכוח לתגובה מהירה של נאט"ו.
נשק גרעיני - שהשימוש בו מנוגד לחוקי חלק מהמדינות, ואשר בפועל נתון לשיקוליהן ולהחלטותיהן של הרשויות הפוליטיות-צבאיות בארה"ב - הוצב בבסיסי ארה"ב ונאט"ו. משמעות הדבר היא שמדינות מסוימות עלולות להיגרר אל תוך תסריט צבאי שאינו נתון לשיקולים ולשליטה של הרשויות הלאומיות הלגיטימיות. תחת לחץ ארה"ב, אמנם קיימת כיום סכנה גוברת לכך שאירופה והעולם ייגררו אל תוך סיבוב חדש של מרוץ חימוש, שיכלה לא רק את משאביה של ארה"ב אלא גם את אלה של שאר מדינות נאט"ו.
הציביליזציה האנושית מאוימת ע"י המיליטריזציה של היחסים הבינלאומיים והמיליטריזציה של החלל באותה מידה כמו ההתערבות הצבאית הגוברת, ההופכת להיות יותר ויותר דומיננטית במדיניות ארה"ב. כמכשיר בידי המדיניות השלטת של ארה"ב, נאט"ו מעניקה עדיפות להסלמת מתיחות ולשימוש בכוח במקום פתרון בדרכי שלום של סכסוכים בינלאומיים ושיטות תרבותיות להתגברות על בעיות כלכליות וחברתיות, המאיצות סכסוכים בכל רחבי העולם. נאט"ו אינה מתאימה למשימה של פתרון בעיות אלו בדרכים פוליטיות, כאשר בניית כוחות צבאיים ותכניות להצבתם נמצאים במרכז פעולותיה.
לצורך הבטחת השלום ביבשת, וכדי ליצור מערכות יחסים המבוססות על שלום עם אומות אחרות בעולם, אירופה אינה זקוקה לברית תוקפנית אשר חותרת ולמעשה קוראת תגר על תפקידו של האו"ם. נאט"ו אינה יכולה להיות מקובלת בצורתה הנוכחית, והקריאה לפירוקה היא היום רלוונטית ביותר. אנו רואים בהשעיה מצד מדינות אירופאיות של חברותן במבנה הצבאי של נאט"ו דרך מציאותית כדי להשיג זאת. חיוני ביותר לאירופה, למדינותיה ולאומותיה לשמור על מידה ראויה של ריבונות בקבלת החלטות ולמנוע את גרירתה אל תוך הרפתקה צבאית חדשה.
לאירופה דרושה מערכת ביטחון שונה מזו המיוצגת כיום ע"י נאט"ו - הגנתית ובלתי תוקפנית, אשר על בסיס מעמד שווה וכבוד הדדי תכלול את כל מדינות היבשת, מפורטוגל עד רוסיה והקווקז, מסקנדינביה ועד הבלקאן; מערכת אשר תתבסס לא רק על ההכרח הקיומי, אלא גם על הצורך בשינוי מבני של ארגוני האו"ם, כך שיענו על המציאות העולמית החדשה וייצרו מבנה אפקטיבי לשמירת השלום, מניעת סכסוכים ופתרונם; מערכת אשר תכבד באופן מלא את אמנת האו"ם ואת רוח תהליך הלסינקי תוכל לעמוד מול הלחץ של ארה"ב ומול האינטרסים של כוחות אחרים הפועלים בניגוד לחוק הבינלאומי. עליה להיות מבוססת על שיתוף פעולה וריבונות של כל האומות, ועל כיבוד יחסי שלום ושיתוף פעולה. אנו מציעים שתפיסה זו תיושם תוך הסתמכות של הניסיון של הארגון לביטחון ושיתוף פעולה באירופה.
אירופה הייתה תמיד אחד מהאזורים המאוימים ביותר בעולם ע"י מדיניות מרוץ החימוש והפיתוח של נשק אטומי, כימי, ביולוגי וקוסמי להשמדה המונית. היא נושאת גם כן באחריות לפירוק הדרגתי ומאוזן של נשק זה עד לחיסולו המוחלט, אשר יש להתחילו ע"י המעצמות הגדולות, ואשר יאפשר הפניית המשאבים האדירים המבוזבזים לצורכי צבא למען פתרון הבעיות החברתיות, הכלכליות והסביבתיות הגדולות המטרידות את העולם.
ברית נאט"ו התוקפנית אינה מסוגלת להוות בסיס לביטחון אירופה. העתיד מצוי בפיתוח תהליך של אינטגרציה כלכלית ופוליטית של כל מדינות היבשת על בסיס של שוויון וריבונות, ותוך התנגדות לכל שלטון של מדינות וקבוצות עשירות יותר על האחרות. לכן יש לבססה על עקרונות שונים לחלוטין מליברליזם אנטי-חברתי ושעבוד אטלנטי.
לרגל ועידת נאט"ו בפראג, הצפויה להרחיב את הברית מזרחה ע"י צירוף מדינות חדשות, החתומים על הצהרה זו, השייכים לזרמים אידיאולוגיים שונים אך מאוחדים בשאיפתם המשותפת לשלום, קוראים לכל מדינות אירופה ולכל המדינות החברות באו"ם להתאחד ולפעול נגד מדיניות המלחמה והחימוש ולמען צעדים ממשיים לעבר שלום וצדק באירופה ובעולם כולו.
באשרור ההצהרה בכנס נטלו חלק:
המפלגה הקומוניסטית של אוסטריה 
מפלגת הקומוניסטים של ביילורוסיה מפלגת העובדים של בלגיה המפלגה הקומוניסטית של בריטניה המפלגה הקומוניסטית הבולגרית "גיאורגי דימיטרוב" מפלגת העבודה הסוציאליסטית של קרואטיה המפלגה הקומוניסטית הקפריסאית (AKEL) המפלגה הקומוניסטית בדנמרק המפלגה הקומוניסטית הגרמנית (KPD) מפלגת הסוציאליזם הדמוקרטי (גרמניה) המפלגה הקומוניסטית של יוון קואליציית השלום והקידמה היוונית (Synaspismos) המפלגה הקומוניסטית העיראקית הפורום הקומוניסטי הישראלי מפלגת ההקמה מחדש הקומוניסטית (איטליה) מפלגת הקומוניסטים האיטלקית רשת הפעילים הקומוניסטית (איטליה) המפלגה הסוציאליסטית של לטביה המפלגה הקומוניסטית של מולדביה המפלגה הקומוניסטית החדשה של הולנד איחוד הקומוניסטים הפולני המפלגה הקומוניסטית הפורטוגלית המפלגה הקומוניסטית של הפדרציה הרוסית המפלגה הקומוניסטית של סלובקיה המפלגה הקומוניסטית של ספרד המפלגה הקומוניסטית הסודאנית המפלגה הקומוניסטית השבדית המפלגה הקומוניסטית של טורקיה המפלגה הקומוניסטית של אוקראינה המפלגה הקומוניסטית החדשה של יוגוסלביה פורום השלום האירופאי הפדרציה העולמית של הנוער הדמוקרטי המפלגה הקומוניסטית של בוהמיה ומוראביה