הנשיא האמריקאי הכריז בתחילת חודש מאי של השנה שעברה שהמלחמה בעיראק הסתיימה בניצחון. הוא האמין, שלאחר הכיבוש הצבאי של עיראק  הגיע הזמן להנות מפירות הניצחון בכל המישורים: הכלכלי, הפוליטי והצבאי-אסטרטגי. את פעולות ההתנגדות הראשונות נגד צבאות הכובשים כינו האמריקאים - פעולות טרור המבוצעות על ידי שרידי אנשי סדאם ומאורגנות בניצוחם של סדאם חוסיין, בניו וכמה מנהיגים  אחרים לשעבר מימי שלטונו. לאחר חיסולם של שני בניו של סדאם חוסיין השלו עצמם האמריקאים שזו תחילת סוף ההתנגדות. כאשר זה לא קרה, האמריקאים רק הגבירו את חיפושיהם אחרי "מנהיג ההתנגדות", סדאם חוסיין. לאחר תפיסתו וסילוקו מהזירה העיראקית חגגו האמריקאים את הניצחון מחדש, ובמשך מספר  ימים הם (וגם אחרים) שוב השלו את עצמם שעכשיו תגיע לקיצה ההתנגדות. כאשר התברר באיזה תנאים חי סדאם, כיצד הסתתר במקומות שבהם אפשרויות הקשר שלו עם פעולות ההתנגדות היו מועטות ביותר, עלו ספקות האם באמת היה זה הוא שארגן וניהל את פעולות ההתנגדות נגד האמריקאים. מהר התברר שלמעשה הלֶגֶנדה על "סדאם המנהיג" פעלה, אך לא האדם.

טבעי שהאמריקאים רצו להציג את פעולות האיבה נגד צבאות הכיבוש כשרידים של המשטר הקודם המובס.  אך המציאות, כאמור, נראית אחרת. נראה, שיש היום בעיראק, בחלוקה גסה, שלושה מחנות. במחנה הראשון, אלה הם האנשים שנהנו מהפריבילגיות של משטר סדאם וביניהם   מוסלמים סונים, אנשי מפלגת הבעת', מקורבי סדאם השונים ואחרים שמשטרו נשען עליהם. הם הפסידו הרבה: משרות, מעמד, מקורות הכנסה וכו'. אלה מעוניינים לפעול כדי לחזור לשלטון ולהחזיר את המצב לקדמותו.

המחנה השני הם אנשי השלטון החדש. אנשים שחזרו מגלות בארצות מערביות, וכפי שטוענים, לרוב בלי קשר כלשהו לעם ולמציאות העיראקית.  הם, מקורביהם והאנשים שהצטרפו אליהם, מבצעים את ההוראות של הממשל האמריקאי המצהיר על "שחרור" עיראק מעול הדיקטטורה האכזרית  של סדאם ועל "דמוקרטיה עיראקית חדשה". למעשה, חותר ממשלו של בוש לשרת את האינטרסים האימפריאליסטיים של ארה"ב לטובת ההון הגדול שלה. הכובשים האמריקאיים  השליטו על עיראק את ה-"שלטון קואליציוני זמני" (CPA) ובראשו את נכס ה-CIA אחמד חלבי, שמשפחתו הייתה העשירה ביותר בעיראק בזמנו, כאשר הממשלה העיראקית בפיקוח הבריטי נפלה במהפכה הלאומית של שנת 1958. 

המחנה השלישי, הם אנשים המתנגדים לסדאם ואשר חוששים מחזרתו לשלטון (לפי הניסיון הרע שהיה להם עם האמריקאים במלחמת עיראק הקודמת). אולם הם מתנגדים גם לכיבוש האמריקאי ולבזיזת ארצם על ידי הכובשים.  כל עוד היה קיים החשש שסדאם חי וקיים, מתהלך חופשי ויכול אולי לתפוס מחדש את השלטון, חוגים אלה התנגדו לכיבוש "עם יד אחת קשורה מאחורה גבם". עם סילוקו למעשה של סדאם חוסיין מזירת המאבק  העיראקית מתגבשת תמונה חדשה. יש כובשים ומשרתיהם ויש בני העם העיראקי המעונינים בעצמאותה של ארצם וברווחתה (כשגם בין אלה יש מאבקים על מוקדי הכוח העתידיים).

לפי הצהרות הממשל האמריקאי, ארה"ב לחמה נגד סדאם חוסיין, כיוון שדיכא את עמו, רצח את מתנגדיו, בנה מאגרים של נשק כימי וביולוגי ופיתח נשק גרעיני. מה שנוגע לנשק להשמדה המונית, עד היום הוא לא נמצא, למרות שבידי הצבא האמריקאי נפלו שורה של המקורבים ביותר לסדאם חוסיין ואחר-כך גם הוא עצמו. ברחבי העולם, כולל בארה"ב ובבריטניה, טוענים רבים שבוש ובלייר שיקרו ביודעין לעמיהם ולעולם כולו בנוגע לנשק להשמדה המונית בעיראק. קודם הם טענו שיש נשק כימי, ביולוגי וגרעיני בעיראק ורק צריך למצוא אותו. אך עכשיו, בתחילת חודש אפריל 2004 שואלים עצמם גם אנשי הממשל האמריקאי: מה עשינו? במה טעינו? שר החוץ האמריקאי, קולין פאואל, שואל את עצמו באופן גלוי האם היה קורא למלחמה זו, לו ידע אז את מה שהוא יודע היום . הם טוענים, שראו בסדאם אדם מסוכן כל עוד שחי, אדם היושב על ערמה גדולה של נשק קטלני. אלא שבמציאות לא היה נשק להשמדה המונית בעיראק.        

ובכן, וזה כבר אינו שייך לציטוט, לא הדמוקרטיה העיראקית הייתה הסיבה למלחמה. ב- 1.1.2004 נתפרסמה ביומון "הארץ" כתבה קצרה ובה ידיעה מעניינת. האמריקאים הכריזו על סדאם חוסיין "שבוי מלחמה" (POW). פירוש הדבר, שסדאם יישפט לא על ידי העם העיראקי ולא בגלוי. לפי אמנת ז'נבה שבוי מלחמה, אם יוכרז עליו שביצע פשעים נגד האנושות, יישפט או על ידי בית דין בינלאומי או על ידי בית דין של כוחות הכיבוש. ובמקרה הזה פירוש הדבר, האמריקאים. והם כבר ידאגו מה אנו נשמע על סדאם וממנו ומה לא.

כפי שכבר הוזכר, יש גם סיבות אסטרטגיות ופוליטיות למלחמה זו. אבל קודם כל סיבות כלכליות. הדבר הראשון והחשוב ביותר זה החומר האנרגטי הראשי: הנפט. המלאי המוכח בשדות הנפט העיראקיים (זאת אומרת שבמציאות זה יכול להיות גם יותר), הוא 112 מיליארד חביות - המקום השני בעולם לאחר ערב הסעודית. ובכן מדובר פה לא  במיליארדים של דולרים, אלא  בטריליונים של דולרים. כזכור, לאחר המהפכה הלאומית העיראקית בשנת 1958 הלאימה עיראק את מקורות הנפט שלה מידי המונופולים הקפיטליסטיים הזרים וקודם כל הבריטיים והאמריקאיים. והנה, רק שנכנסו הצבאות האמריקאי והבריטי לאזורי שדות הנפט, תכף הופיעו החברות האמריקאיות והבריטיות בתביעה להחזיר להן את הנפט "שלהן".

המישור השני באינטרסים הכלכליים הוא "שיקומה של עיראק". מה היא האהבה הגדולה הפתאומית הזו אל עיראק, שכולם רוצים לשקם אותה? למה הריב על הזכות לשקם? ומדוע הכריזו האמריקאים והבריטים, שכיוון שהם לחמו בעיראק, אז הם יהיו גם המשקמים. לאחר מכך קבעו האמריקאים שלאלה ואלה ירשו להשתתף בשיקום ולאחרים לא.  וכבר ידוע איך הם משקמים. חברות אמריקאיות כמו הליבורטון ובכטל מבצעות שם עבודות בטיב של סוג ג', אך חשבונות הן מגישות בעד עבודה מסוג א'-א', והרווחים בהתאם. לא על טוב לב מדובר אלא על רווחים. הסיפור הוא פשוט. את הכסף ל"שיקום" לוקחים מהתגמולים שעיראק תקבל בעד הפקת הנפט משדותיה.  אבל גם הממשל האמריקאי השקיע ומשקיע דולרים במלחמה, ואלה באים מכספי משלמי המיסים. והכסף הזה זורם לכיסן של חברות, ספקיות המלחמה ואלו המבצעות את השיקום. מדובר בהזמנות בשווי של עשרות מיליוני דולרים, וכפי שדווח אפילו בשווי של מיליארדי דולרים. ואיזה פלא! החברות שהועדפו בקבלת עבודות השיקום הן לגמרי במקרה החברות הקרובות לנשיא בוש, ושבין היתר תרמו למסע הבחירות שלו לנשיאות.

והדבר השלישי, שלא כל כך מוזכר, כי לעיתונות הבורגנית זה נראה אולי טבעי, זה תהליך ההפרטה המואצת בעיראק. ואיזו הפרטה! השלטון הזמני העיראקי (CPA) מציע הפרטת חברות בבעלות ציבורית, כולל תעשיות מלט, דשן כימי, כריית גופרית,  מפעלי טקסטיל, ויצור מכוניות, תוך מתן יתרונות גדולים לחברות זרות. שכירי עיראק סובלים כבר היום מאחוז גבוה של אבטלה כתוצאה  מההרס המלחמתי. ה"טיפול בהלם" במשק העיראקי על ידי ההפרטה יסכן את מקום עבודתם של רבים מחצי מיליון עובדי המפעלים הנוגעים בדבר. כאמור, ההון הזר המפריט יזכה בהטבות גדולות. כך, למשל, בעלות של 100% להון הזר על המפעלים; האפשרות להוציא מהמדינה כל דולר מהרווחים ללא התחייבות להשקיע אחוז מסוים מהם בעיראק וכו'. אלה תנאים שכמעט שום מדינה אחרת אינה מעניקה למשקיעים זרים. ולזה מתווספות הטבות אחרות להון הבינלאומי. למשל, מכס נמוך בשיעור של 5%, שיאפשר לחברות אמריקאיות ואירופאיות להציף את שוקי עיראק בסחורות זולות, כאשר התעשייה המקומית ההרוסה מהמלחמה לא תוכל להתחרות בהן.

אנחנו מדגישים פה את האינטרסים הכלכליים של המלחמה בעיראק. העיתונות האמריקאית כותבת, שהמלחמה בעיראק עולה לארה"ב מיליוני דולרים מדי יום. ואני כותב על רווחים. איך זה מסתדר? למעשה, אין בזה כל ניגוד. כך, למשל, ישראל מקבלת מענק צבאי גדול מארה"ב. אך היא מחויבת לקנות  ציוד צבאי לפחות באותו סכום מחברות אמריקאיות. האוכלוסיה של ארה"ב משלמת מסים, שמהם מועבר חלק לישראל בתור מענק. והכסף הזה חוזר לארה"ב, בהתאם לתנאי המענק, בתור הזמנות צבאיות ומניב רווחים ליצרני הנשק האמריקאיים.

העיראקים והכיבוש האמריקאי

הימים הראשונים של האמריקאים בעיראק הזכירו לנו במידה מסוימת את כניסת הצבא הישראלי ללבנון ב- 1982. גם אז שמענו וקראנו על השמחה בה האוכלוסיה הלבנונית קיבלה את צה"ל, על הפרחים והסוכריות. וגם בעיראק השתנה מהר המצב. גם אלה, שבתחילה ראו באמריקאים משחררים משלטון האימים הטרוריסטי של סדאם חוסיין, המבשרים להם חיים חופשיים וטובים יותר, הפכו מהר מאוד למעוניינים יותר ויותר בהסתלקותם. גם אלה שהיו מוכנים לסבול את המלחמה למען עתיד טוב יותר, אומרים היום: "תודה ששחררתם אותנו מסדאם. עכשיו אנו מבקשים אתכם לחזור הביתה." אולם גם אלה, התמימים, שחשבו באמת שהאמריקאים פלשו לעיראק רק כדי לשחרר אותם מסדאם  חוסיין ולהביא להם רווחה ודמוקרטיה, לומדים עכשיו בדרך הקשה את האמת המרה. "המשחררים"מתנהגים בעיראק ככובשים לכל דבר ובהתאם לכך גם התוצאות.

מאז 1 במאי 2003 עברו 11 חדשים. בינתיים נהרגו בפעולות איבה בעיראק יותר חיילים אמריקאים ובעלי בריתם מאשר עד להכרזת הניצחון הצבאי וההכרזה על "סוף המלחמה". יום יום מתווספים הרוגים ופצועים נוספים, ומספר ההרוגים של ארה"ב מתקרב כבר ל- 600.

העיראקי המצוי מרוגז על האמריקאים בגלל אכזריותם, יהירותם  וגם חוסר כשרונם לנהל את הדברים. העיראקים טוענים, שרוב ההרוגים והפצועים שלהם הם אזרחים שלווים, בלתי חמושים, שנפגעו מיריות של חיילים אמריקאים היורים לכל עבר ובלי כל אבחנה על כל מה שזז.  כך מספרים על המקרה בו ירו החיילים והרגו משתתפי מסיבת חתונה. וזאת רק דוגמה אחת מני רבות.

כתגובה על המצב המתפתח, מתכונן הממשל הזמני העיראקי  לבנות, בהדרכת האמריקאים כמובן, כוח של כ-200,000 איש וביניהם 70,000 שוטרים, 50,000 אנשי ביטחון (מאבטחים), 40,000 אנשי הגנה אזרחית  ו- 26,000 שומרי גבול. בצורה פחות גלויה דנים על החשת הקמתם מחדש של הצבא העיראקי ושל שירות  מודיעין הפנים. האמריקאים מצדם מקימים כיתות-מוות לפי הדוגמאות הידועות. כבר עכשיו הם עוצרים בני משפחה, ביניהם סבים, סבתות וילדים, כדי להכריח אנשים "מבוקשים" להתייצב לחקירות (נשמע מוכר).

אבל כדי שלא נהיה מופתעים בגלל אי-ידיעתנו, יש להזכיר את הנשק האימפריאליסטי הישן, שמשתמשים בו עוד משחר האימפריאליזם בארצות שנכבשו  ושבהן הושלט משטר קולוניאליסטי. מדובר בשיטה הידועה של "הפרד ומשול", כלומר לסכסך בין קבוצות שונות של האוכלוסיה המקומית. וכידוע, בעיראק יש מספיק חומר לתבערה גדולה: ניגודים בין הכורדים לערבים וניגודים בין ערבים סונים לערבים שיעים.

ואלה לא רק שאלות דת ושאלות לאומיות (וגם זה לא מעט). כך, למשל, העיר כירכוכּ, פעם בירה אזורית כורדית,  וסביבתה. באותו אזור נמצאים כ-6% ממלאי הנפט העולמי. ההפקה והעיבוד הם בידי החברות המונופוליסטיות הזרות, אבל התמלוגים הם מספיק גדולים שכדאי לריב ולהיאבק עליהם. בימי סדאם הערבים הסונים, שחלקם באוכלוסיה הוא 15-20 אחוז,  היו המועדפים. ועכשיו, לפי הידיעות, גם הם וגם הכורדים רואים בדאגה את התחזקות השיעים, שהם רוב האוכלוסיה בעיראק. בימים האחרונים אפשר להרגיש יותר ויותר את לחץ הרוב הערבי השיעי. ואין מדובר פה רק בפתקי הצבעה. מדובר גם בקני-רובים. לערבים השיעים יש  כ- 10,000 לוחמים שקיבלו את אימונם הצבאי באיראן, ולכורדים יש כ- 70,000 לוחמים מחושלים בקרבות. אולם  יהיה זה פשטני לראות  את התמונה רק כחלוקה חדה כפי שתוארה כאן.  כך בחודש ינואר יצאו עשרות אלפי שיעים לחוצות בגדאד ודרשו למסור את סדאם חוסיין למוסדות העיראקיים, כדי שהעיראקים ישפטו אותו. ממשלת ארה"ב, כפי שראינו, איננה מעוניינת בזה. בהפגנה  המונית בבגדאד יצאו על פי קריאתו של האייתוללה עלי סיסתאני, מנהיג שיעי, 100,000 מפגינים בדרישה לקיים בחירות דמוקרטיות בקרוב. לפי הדיווחים, בהפגנה זו השתתפו לא רק שיעים אלא גם ערבים סונים וגם כמה אנשים בולטים ממפלגת הבעת'. ארה"ב, שהצהירה שהיא רוצה בחירות דמוקרטיות בעיראק, אינה מעוניינת למעשה בבחירות כאלו. היא מעוניינת שתוקם ממשלה "מוסכמת", שאת הרכבה יקבעו בעיקר האמריקאים, ושרק אחר כך יתקיימו בחירות.

הכורדים מהווים כ- 15-20  אחוזים של האוכלוסיה בעיראק; בתורכיה הם מהווים כ- 20%; בסוריה 8% ובאיראן 7% אחוזים. השליטים באותן ארצות חוששים, שאוטונומיה כורדית בעיראק או התנתקות מעיראק תגביר את מאבק הכורדים ליותר עצמאות במדינות המוזכרות. ואם כבר מדובר על האפשרויות לסכסך,  גם ביתר מדינות האזור חיים גם מוסלמים סונים וגם מוסלמים שיעים והמצב איננו  כזה  שבמדינה מסוימת חיים רק סונים ובאחרת רק שיעים.

לכן המדיניות ההגיונית צריכה להיות שהממשלים האמריקאי והבריטי ישתדלו לפשר בין הניגודים של הפלגים כדי לאפשר לחברות הנפט המונופוליסטיות שלהם הפקת נפט מסודרת. כי הרי  קודם כל בגללו נכנסו לעיראק . אבל מה יקרה אם כל העיראקים - הערבים השיעים והערבים הסונים והכורדים - יתאחדו כדי להוציא בכוחות משותפים  את הכובשים הזרים מארצם ולהלאים מחדש את בארות הנפט? האם גם אז הם ישאפו לאחדות של כל העיראקים?

ישנה גם דעה, האומרת שארצות הברית תהיה מוכנה, במקרה שתחשוב שיש לה בזה עניין, כמו למשל במקרה של חזית אחידה של כל העיראקים נגדם, להצית בעיראק גם מלחמת אזרחים שתעבור את כל מה שהיה עד עכשיו ותכניס את כל המזרח התיכון למצב של חוסר יציבות. ויש עוד משהו. בזמן האחרון נשמעים דיבורים/שמועות, אולי אלו רק שמועות, על תוכנית הנרקמת בוושינגטון, שמטרתה לעצב מחדש את כל המזרח הקרוב הרווּי בנפט בצורה שתהיה מתאימה לאינטרסים של האימפריאליזם האמריקאי. ואם זה לא רק שמועות? לאן זה יוביל?            

היום כבר ברור, וגם האמריקאיים מכירים  בכך, שההתנגדות העיראקית אינה מבוססת על נאמנות לאישיות מסוימת, לא לבניו של סדאם ולא לסדאם בעצמו. בזה מודים גם אלה שחשבו שאם יתפסו את מנהיגי המשטר הקודם ההתנגדות תתמוטט. תהאביט אבדללה (שיצא בגיל 18 לגלות מעיראק בגלל סיבות פוליטיות), היום  פרופ' להיסטוריה באוניברסיטה של יורק בקנדה,  העוקב אחרי ההתרחשויות בעיראק, טוען שההתנגדות בעיראק היא עדיין איננה כללית, אך היא מתחילה לרכוש תמיכה עממית רחבה.

מהתאריך שבו הסתיימה באופן רשמי לדעת ארה"ב המלחמה, נהרגו  למעלה מ- 350 חיילים אמריקאים בנוסף לבעלי בריתם, ולמעלה מ- 10,000 נפצעו ופונו מעיראק. אין כמעט יום שלא מדווח בו על פעולות נגד הכובש הזר ומשרתיו. מדובר על פיצוצי צינורות נפט, מטעני חבלה נגד מבנים אמריקאיים והממשל העיראקי הזמני, על יריות על חיילים ומשתפי פעולה, פגיעות בטנקים ואפילו הפלת מסוקים. רשימת פעולות ההתנגדות היא ארוכה ולא פה המקום לפרט אותה. אנו קוראים עליהן כמעט יום-יום בעיתונות היומית. כאמור, בתחילה דיברו האמריקאים על "כיסי התנגדות אחרונים" של שרידי אנשי סדאם וכו', אחר כך על מורדים ועכשיו על מלחמת גרילה. כל זה אינו אומר שהאמריקאים יצאו מחר מעיראק, ואפילו לא מחרתיים. יותר מדי דולרים מעורבים בזה.  לאמריקאים לקח זמן להבין שהם עומדים כנגד התקוממות עקובת-דם ולא מול משחק ילדים.

השבועון האמריקאי "ניוזוויק" (5.1.2004) כתב על כך, שלצבא האמריקאי לקח חודשים עד שהבין שהוא עומד כנגד התקוממות אמיתית ורק עכשיו הוא מתחיל להתאים את עצמו למלחמת גרילה מהסוג המתנהל בעיראק (כידוע, הם מתייעצים גם עם קצינים ישראליים, בעלי הניסיון ש.ש.).  לא כל כך מזמן השווה המושל האמריקאי  בעיראק, פול ברמר, את הפעולות של העיראקים נגד הצבא האמריקאי לעקיצות של יתוש על עורו של פיל. גנרלים אחדים כינו את התקפות הפצצות והטילים שלהם "דקירות של סיכות". עכשיו כבר לא. לפני כמה חודשים היו בעיראק לפי הטרמינולוגיה הצבאית האמריקאית "כבישים בטוחים" ו"כבישים  "מסוכנים", בהם היה מותר לחיילים אמריקאיים לנסוע ביום ואסור בלילה וכבישים שהיו אסורים לתעבורה צבאית אמריקאית בכלל.  היום אין כבר בעיראק "כבישים בטוחים". לטענת העיראקים כל מה שהאמריקאים עושים היום הוא דאגה לעצמם, מאמץ להמשיך ולשרוד.  הם טוענים שמספר הסיורים האמריקאים ירד  מ- 1,500 סיורים ליום בחודש נובמבר לכ- 500 סיורים ליום בחודש דצמבר. באופן כללי הצבא האמריקאי והגישה הצבאית האמריקאית מתחילים ללמוד את המצב הבלתי צפוי והלחימה בו. זה ה"ניוזוויק". במציאות,  במלחמה לא לומד רק צד אחד והשני אינו משנה את הטקטיקה שלו. שני הצדדים לומדים ושני הצדדים משנים.  האמריקאים עושים זאת, אבל גם העיראקים.

השלכות בארצות הברית

יש שנזכרים במלחמת וייטנאם בדוברם על מלחמת עיראק. למעשה, אין המצב זהה בשני המקרים. בשנת 1964, כאשר ארה"ב נכנסה לוייטנאם בכוחות גדולים, המצב הבינלאומי היה שונה לגמרי. הוייטנאמים קיבלו תמיכה מברה"מ  ומכלל הכוחות המתקדמים בעולם. גם כוחות ההתנגדות העיראקית אינם הווייטקונג והצבא הצפון-וייטנאמי. וגם המצב בארה"ב הוא אינו זהה עכשיו. פרשן ישראלי אחד הדגיש ברדיו פָן מסוים בהבדל בין הצבא האמריקאי של אז ובין זה של עכשיו. אז היה זה לרוב צבא מגויס בגיוס חובה. והנוער האמריקאי, כאשר התחיל להבין מה היא המלחמה שהם מנהלים, הפגין נגד המלחמה, התנגד יותר ויותר להתגייס וחיפש כל דרך להימנע משליחתו לחזית. לעומת זאת חלק גדול או רוב הצבא האמריקאי היום הם "מתנדבים", או באופן  ברור יותר, שכירים,  שאצלם לשרת בצבא זה ג'וב בכלל לא רע. ללכת למלחמה זו עבודה וכל פציעה או מוות זה "תאונת עבודה". (הם לא לוחמים נגד האויבים, הם מבצעים ג'וב. הם טסים, מפציצים ואחר כך חוזרים, כאשר ביצעו את עבודתם "באופן מקצועי".)  גם הורי החיילים לא ייצאו, כך הפרשן, נגד המלחמה והשרות הצבאי, כי הרי בניהם בחרו במקצוע עם כל חסרונותיו ויתרונותיו: משכורת טובה והטבות אחרות, המגיעות ל"מתנדב". אך האבדות האמריקאיות נמשכות. הן לא במספרים גדולים, אך בכל זאת  יום-יום מתווספים מתים ופצועים  ויש כבר אותות להתנגדות גם בגלל הסיבה הזו. טענה מרכזית המועלית היום בהפגנות נגד המלחמה בעיראק היא שבוש הטעה את העם בקשר לסיבות המלחמה. תפיסתו של סדאם חוסיין הועמדה על ידי מכונת התעמולה של הנשיא בוש כהישג גדול ותחילת תקופה חדשה במלחמה. לכמה ימים הדבר השכיח בארה"ב את הכישלונות ובוש עלה בסקרי דעת הקהל. אך לא להרבה זמן. התחזקו הקולות האומרים שלא תפיסתו של סדאם הייתה מטרת המלחמה. ומה שנוגע לנשק להרג המוני, שארה"ב יצאה בגללו, כביכול, למלחמה - נשק כזה לא נמצא. ובשבועות האחרונים מתחילות האשמות אישיות בנושא - מי הוא אחראי לכשל המודיעיני בארה"ב ובבריטניה בעניין הנשק להשמדה המונית בעיראק. ונוסף לכך, עם תחילת ה"פריימריס" במפלגה הדמוקרטית לקראת הבחירות לנשיאות, השאלה הפכה לנושא פוליטי מרכזי בביקורת על הנשיא בוש.

אחד הסימנים למצוקה שבה נתון ממשל בוש בעיראק הוא הלחץ שארה"ב מפעילה על האו"ם, כדי שאנשיו יחזרו לעיראק ויפעלו בכמה מישורים. אחד מהם הוא הבחירות הכלליות בעיראק. האמריקאים הצהירו בהתחלה על כוונה לקיים את הבחירות ביוני 2004, ואחר כך פורסמו הצעות למועדי דחייה שונים עד לסביבות אמצע פברואר 2005, וזאת כדי שיהיה להם זמן לארגן את הבחירות כפי שהם מעוניינים, זאת אומרת בהסכם בין הצדדים, שאותו הם יכתיבו. אך השיעים, שהם הרוב באוכלוסיה, אבל לא רק הם, אומרים ש"אם דמוקרטיה אז דמוקרטיה". אחדים רוצים בחירות עד הקיץ, אחרים תובעים "בחירות עכשיו" ויוצאים לרחובות. בתחילת המלחמה, כאשר מדינות אירופה הזהירו את ארה"ב שהיא נכנסת בעיראק לביצה, ממשלו של בוש שִיחק את החרש. עכשיו הוא מחפש איזושהי שפה משותפת אתן. לפי העיתונים, האו"ם וקופי אנאן מאותתים שהם מוכנים לחזור לעיראק  ולנהל את הבחירות. רק שהשאלה היא אם  לכך מתכוונים האמריקאים. הם הציתו את המלחמה למען האינטרסים של החברות המונופוליסטיות האמריקאיות ולא למען האינטרסים של אחרים. עכשיו הנשיא בוש בצרות: גם המלחמה הנמשכת בעיראק, גם הסיפורים על נשק להשמדה המונית העיראקי שאיננו קיים, גם הבחירות המתקרבות וגם ההתעוררות במפלגה הדמוקרטית בארה"ב.  וכל זה ביחד הוא מה שגורם במדינות אירופה לשמחה לאיד לא קטנה.

ולסיום: כך הוא המצב היום. אך ההיסטוריה האנושית אינה נעצרת במצב זה. לא בעיראק ולא בעולם. היא ממשיכה ומתקדמת לקראת צורה חברתית גבוהה וטובה יותר, ולא כפי שהאמריקאי ממוצא יפני, פרנסיס פוקויאמה, טען בשנת 1989,  שהאנושות הגיעה  לקץ ההיסטוריה והאימפריאליזם האמריקאי ישלוט על העולם הזה לעדי- עד.