הפורום הקומוניסטי הישראלי מוקיע את המשך והגברת פעולות התקיפה הנפשעות שמבצע הצבא הישראלי ברצועת עזה. במסגרת פעולות אלו נהרגו כבר מאות אנשים, ובהם ילדים רבים. כמוכן נהרסו תשתיות חיוניות, וכתוצאה מכך נוצרו שיבושים חמורים באספקת חשמל ומים לאוכלוסיה המקומית ולמוסדות חיוניים ובהם בתי חולים.נוסף על-כך ישראל, בעזרת ארה"ב, עושה הכל כדי לעכב תרומות ותקציבים שעד כה הופנו לרשות הפלסטינית, והדבר גורם להחרפה נוספת בתנאי החיים של האוכלוסיה הפלסטינית. יש המקווים כי צעדים אלה יגרמו להפלת הממשלה הפלסטינית הנבחרת ברשות החמאס, ויש השואפים לכך כי מצב זה יוליך למלחמת אזרחים כוללת ברשות הפלסטינית. אך מי שמנסה לגרום לכך לוקח הימור מסוכן, שבסופו של דבר יתנקם גם בישראל.

הפעולות בעזה נועדות גם להסיח את הדעת מהכישלון הגדול של ממשלת ישראל במלחמה שפתחה בלבנון. בציבור עדיין מתנהל דיון על הצורך בהקמת ועדת חקירה ממלכתית לבחינת האירועים שהוליכו לפתיחה במלחמה ולאופן שבו נוהלה. הקונצנזוס הכמעט כללי בציבור הוא שישראל נכשלה במלחמה, ולכן הפופולריות של ראש הממשלה אהוד אולמרט ושל שר הביטחון עמיר פרץ ירדו לשפל חסר תקדים בסקרים האחרונים (פחות מ- 7%).

מטרות המלחמה בלבנון היו בין היתר: לחזק את מעמדה של ארה"ב באזור, ובמיוחד לאור הסתבכותה המתמשכת בבוץ העירקי; לפרק מנשקו את ארגון החיזבאללה, המהווה את כוח ההתנגדות העיקרי לישראל ולארה"ב בלבנון, ולהרחיקו מכל עמדת השפעה ממשית בחיים הפוליטיים בלבנון; ליצור קרע בין חלקים נרחבים של העם הלבנוני ובין חיזבאללה ולוחמי ההתנגדות הלבנונית; לחזק את מה שהוגדר כ"כוח ההרתעה של צה"ל"; והסיבה/תירוץ הראשונית היתה לשחרר את שני החיילים הישראלים שנפלו בשבי החיזבאללה.

שני החיילים הנ"ל, שהעילה לשחרורם היתה, כאמור, הסיבה כביכול למלחמה, עדיין בשבי. "כושר ההרתעה של צה"ל" לא רק שלא התחזק, אלא נפגע ביותר, כאשר ההתנגדות הלבנונית הסבה לצבא הישראלי אבדות כבדות בכל ימי המלחמה. לראשונה נפגעו יישובים כה רבים בתוך ישראל, ובהם כאלה המרוחקים מאוד מהגבול עם לבנון. החלק הצפוני של הארץ שותק למעשה עד סוף המלחמה. מעמדו של חיזבאללה לא רק שלא נפגע, אלא שהוא חזק היום יותר מתמיד הן בלבנון והן ברחבי העולם הערבי כולו. מנהיג חיזבאללה, חסן נאסרללה, הפך לאחר המלחמה לדמות פופולרית ביותר בכל רחבי העולם הערבי, וזאת לא בגלל הסכמה אידיאולוגית עם דרכו או עם כל הצהרה שאמר, אלא בזכות היכולת לעמדו בראש צבא גרילה קטן יחסית, שיכול היה לעמוד מעל חודש ימים מול צבא ישראלי גדול בהרבה, המצויד בטנקים, מטוסים וספינות מהמשוכללים ביותר בעולם. רובו המכריע של העם הלבנוני על כל עדותיו הטיל על ישראל (ועל ארה"ב) את האחריות על ההרג ההמוני ועל ההרס העצום שביצעה בלבנון, ולא על אלה שעמדו מולה. כמו-כן נכשל הניסיון לגרור את סוריה למלחמה, ומעמדה של סוריה התחזק הן בלבנון והן בכל האזור. כל כישלונותיה אלה של ישראל הביאו לאכזבה בארה"ב על כך ש"הסחורה לא סופקה", ובסופו של דבר גם היא רשמה עוד כישלון באזור זה.

בצד ההסכמה על הכישלונות שהוזכרו, קיים ויכוח נרחב מה המסקנות מהכישלון בלבנון. לצערנו, רבים בציבור הישראלי מחפשים את המוצא בקרב מפלגות האופוזיציה הימניות, ומאמינים שאולי מדובר רק בכישלון טכני שמנהיג חליפי זה או אחר יכול היה אולי למנוע אותו. יש השואפים ל"סיבוב שני" שבו ישראל "תחזיר את הכבוד" ו"תשקם את כוח ההרתעה".

הלקח האמיתי של המלחמה הוא ששוב הוכח כי יש גבול למדיניות הכוח, ולמחשבה שבאמצעות טנקים ומטוסים ניתן להשיג כל מטרה בכל זמן ובכל מקום. הוכח גם כי נקיטת פשעי מלחמה נגד מדינה ועם שכן מביאה בסופו של דבר לכך שגם בישראל ייפגעו אזרחים, ייגרם הרס, וכמו-כן ישולם מחיר כלכלי כבד, כשבנטל העיקרי שלו נושאות השכבות החלשות ביותר בחברה. במהלך המלחמה נהרגו בלבנון למעלה מ- 1000 אזרחים, כמיליון איש נאלצו לנטוש את בתיהם, ונהרסו אלפי בתים ומבנים חיוניים.

המסקנה צריכה להיות שיש לשים קץ למדיניות הכוח והמלחמות, ובמקום זאת לפנות למדיניות של שלום. יש לענות ליד המושטת לשלום של הנשיא הסורי בשאר אסד, שחזר לאחרונה מספר פעמים על נכונותו להגיע לשלום על בסיס נסיגה לקווי יוני 67'. יש להשלים ללא דיחוי יציאה מכל שטח לבנון ולהימנע מביצוע כל פרובוקציות נוספות שמטרתן להצית מחדש את האש. ומעל לכל יש להפסיק את הפעולות הרצחניות נגד העם הערבי הפלסטיני, להידבר עם הנהגתו הנבחרת ולהגיע לשלום על בסיס נסיגה לקווי יוני 67'; הקמת מדינה פלסטינית עצמאית בגדה המערבית וברצועת עזה, לרבות מזרח ירושלים, ופתרון בעיית הפליטים בהתאם להחלטות האו"ם הרלוונטיות.

מדיניות המלחמה והכיבוש התוקפנית בחוץ משולבת עם הגברת האפליה נגד האוכלוסיה הערבית בישראל, כאשר הגזענות הקיצונית ביותר מוצאת את דרכה למרכז המפה הפוליטית בארץ. על רקע זה אנו מוקיעים את הניסיונות המחודשים לצרף את הארכי-גזען אביגדור ליברמן לממשלת ישראל. אך ליברמן אינו יחיד. כך, למשל, קרא ח"כ אפי איתם מ"האיחוד הלאומי" ב-10.9.06 "לגרש את רוב ערביי יו"ש ולסלק את הח"כים הערבים הבוגדים". גוברים הניסיונות להוציא את האוכלוסיה הערבית והנהגתה ממעגל החיים הפוליטיים בארץ.

על רקע כל אלה אנו קוראים להגברת המאבק נגד מדיניות המלחמה, הכיבוש, הדיכוי, האפליה והגזענות, ולליכוד כוחות מקסימלי במסגרתו הן בקרב האוכלוסיה הערבית והן ובמשותף עם כוחות השלום הדמוקרטיים היהודיים.